אחד המתחים המובנים הקיימים בתחום התובענות הייצוגיות נעוץ בשאלה עד כמה התביעה המוגשת לבית המשפט הינה תביעה אמיתית וממשית של תובע שאכן נפגע מעוולה שבוצעה ע"י המשיבה, או שמא מדובר בתביעה שהיוזמה להגשתה הינה של בא הכוח המייצג אשר איתר עילה מסוימת תוך שהוא מציב בחזית התביעה תובע שלא בהכרח אכן נפגע ונגרם לו נזק.
מחד, ביהמ"ש העליון כבר קבע במספר פסקי דין, כי המודל של התובענה הייצוגית כמודל יזמי הינו מודל לגיטימי שלא רק שאין בו פסול, אלא שאף יש לעודד אותו, שכן זהו המפתח לאכיפה פרטית יעילה (ר' למשל פסה"ד בעניין פריניר).
מאידך גיסא, חוק תובענות ייצוגיות אינו מסתפק בכך שבוצעה עוולה כללית כלשהי, אלא הוא דורש כי יתייצב בבית המשפט תובע פרטיקולרי שהינו בעל עילת תביעה אישית.
אמנם, במרוצת השנים מאז חקיקת החוק הועם זוהרה של עילת התביעה האישית ובתי המשפט אינם בהכרח ממקדים את אלומת הפנס אל העילה האישית, אך עם זאת דרישת סף זו לא בוטלה.
כעת, ביהמ"ש העליון (מפי כב' השופט גרוסקופף), קובע במפורש, כי הלכה למעשה תובע מייצג רשאי ליזום תביעה ייצוגית. כלומר, למשל מקום בו התובע יודע על עסק שמפר את החוק, הוא רשאי לקנות מוצר באותו עסק בכדי לייצר לעצמו עילה לתביעה ייצוגית.
יחד עם זאת, ביהמ"ש עדיין מותיר סייג ליזמות זו והוא כי התובע מנוע מלייצר עילת תובענה אשר יש בעצם ידיעתה כדי לאיין את קיומה של עילת התביעה עצמה, כגון בעילת ההטעיה. כלומר, ברור שתובע אינו יכול לטעון שהוטעה ע"י החברה הנתבעת, כאשר הוא רכש בכוונת תחילה את המוצר ה"מטעה". בנסיבות שכאלו, יהיה התובע מנוע מלשמש כתובע מייצג.
ע"א 7503/22 לאה (שרה) שטרק נ' הבנק הבינלאומי הראשון בישראל בע"מ (נבו, פס"ד מיום 28.6.23).
המאמר נכתב ע"י עו"ד מתן פריידין ממשרדנו, מומחה לתביעות ייצוגיות.
