פסק הדין שלפנינו עוסק בערעור שהגישה חברת פרטנר תקשורת, בעקבות אישור בקשת תובענה כייצוגית שהגישו המשיבים האחים יוני וחן כרמי.
האחים כרמי טענו כי פרטנר מכרה ללקוחותיה העסקיים חבילות תקשורת בתוכנית עסקית במחיר מופחת לתקופה של 18 חודשים, אך בסיום תקופת ההטבה פרטנר הפרה את חובתה כלפי לקוחותיה ולא הודיעה להם מראש ובכתב על מועד סיום התקופה, והעלתה את התעריף החודשי שנגבה מהמנוי מבלי ליתן הודעה מוקדמת; זאת בניגוד להוראות הרישיון של פרטנר ולחוק הגנת הצרכן.
חוק הגנת הצרכן מגן על ציבור הלקוחות שמצוי בעמדת נחיתות לעומת בעל עסק, תכליתו של חוק זה היא לצמצם את פערי המידע והכוחות בין הצרכן הטיפוסי ובין בעל עסק שמחזיק בידע, במשאבים ובמומחיות מטבע עיסוקו.
החוק קובע מערך שלם של איסורים וחובות גילוי מוגברות שנועדו להגן על הצרכן, ובתוך כך לאפשר לו לכלכל את צעדיו ולקבל החלטה צרכנית מושכלת בדבר כדאיות העסקה המונחת לפניו.
פרטנר טענה כי חוק הגנת הצרכן והחובות הקבועים בו אינם חלים על לקוחות המשויכים לתכנית עסקית, הרוכשים את שירותיה הסלולריים לשימוש עסקי, אלא רק על צרכנים פרטיים העושים שימוש בשירותים הסלולריים "שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי".
טענתה העיקרית של חברת פרטנר הייתה כי החברה אימצה לעצמה נהלי עבודה המגדירים את סוגי הלקוחות שניתן לשייך לתוכנית עסקית, על בסיס קריטריונים ברורים לקבלה לתוכניות אלה והיא אף מנחה את נציגיה לפעול על פיהם. האחים כרמי רכשו, בשל טעות של נציג המכירות, חבילה כזו, המיועדת לעסקים, בעוד על פי הגדרתם בחברה – הם צרכנים פרטיים, ולכן הם לא קיבלו הודעות בדבר מועד סיום העסקה הקצובה בהתאם לחוק הגנת הצרכן (שכאמור לטענת פרטנר לא חל על לקוחות עסקיים).
אם כן, מהות המחלוקת בין פרטנר ובין האחים כרמי הייתה סביב השאלה מיהו אותו "צרכן" שזכאי להנות מהגנת החוק? האם לקוח עסקי נחשב גם הוא צרכן וזכאי להגנות הקבועות בחוק הגנת הצרכן?
סעיף 1 לחוק הגנת הצרכן מגדיר "צרכן" בתור "מי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשירות שעיקרו איתי, ביתי או משפחתי"; ובהתאמה- "עוסק" מוגדר באותו סעיף כ"מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן".
בפסק הדין קבעה השופטת ע' ברון כי נקודת המוצא היא כי ההגדרה של המונח "צרכן" נקבעת על בסיס הוראותיו המחייבות של חוק הגנת הצרכן, ולכן פרטנר אינה יכולה ליישם הגדרה זו במנותק מלשון החוק או בהתעלם ממאפייניו של הלקוח, מאופייה והיקפה של ההתקשרות, מפערי הכוחות המובנים ועוד.
הכלל הוא כי החלתו של חוק הגנת הצרכן צריכה להיעשות בסיטואציה הצרכנית הטיפוסית שעמדה לנגד עיניו של המחוקק, קרי- בנסיבות שבהן קיימים בין הצדדים פערי כוחות, מיומנויות ומידע, המצדיקים מתן הגנה מוגברת לפי דינים אלה. במיוחד אם מדובר בעסקאות שהן בתכליתן צרכניות ונשענות על חוזים אחידים המנוסחים באופן חד-צדדי ע"י העוסק.
במקרה דנן, עיון בסוגי הלקוחות שרשאים לפי נוהל העבודה של פרטנר להיכלל במסגרת התוכנית העסקית, מגלה לכאורה כי בין לקוחותיה "העסקיים" של פרטנר נכללים גופים שונים, ביניהם עמותות ואגודות שונות או עסקים קטנים וזעירים, ויש יסוד להניח כי פערי הכוחות בין פרטנר לבין אותם לקוחות "עסקיים" אינם שונים מפערי הכוחות בין לקוחות "צרכניים" פרטיים.
כאמור, היקף תחולתו של מושג "הצרכן" בהקשר מסויים יוכרע בהתאם לנסיבות הרלוונטיות ובראי ההצדקות לדיני הגנת הצרכן, ובראשן כאמור פערי המידע והכח בין שני הצדדים. לכן, החרגה של כלל הלקוחות העסקיים מחובת ההגינות מכח חוק הגנת הצרכן משמעה פגיעה של פרטנר בעקרונות ובתכליות שהחוק בא לקיים.
סוף דבר, העולה מפסק הדין הוא כי "צרכן" כמשמעו בחוק הגנת הצרכן הוא לאו דווקא לקוח פרטי, אלא הוא יכול להיות גם לקוח עסקי, כאשר אם ישנם פערי כוחות בין לקוח הקצה ובין בעל העסק המוכר את השירות, הרי שחובת בעל העסק לנהוג בהגינות ובכפוף לכל דיני הגנת הצרכן כפי שהם מפורטים בחוק הגנת הצרכן.
רע"א 4159/21 פרטנר תקשורת בע"מ נ' כרמי, נבו, פס"ד מיום 29.5.23
המאמר נכתב ע"י עוה"ד מתן פריידין ואיילת איטח ממשרדנו
