בשנים האחרונות הוגשו לבתי המשפט בישראל מאות תביעות ייצוגיות בסוגית ההנגשה. חלק לא מבוטל מאותן תביעות מוגשות כנגד גופים ציבוריים ובהם רשויות מקומיות, וועדות מקומיות לתכנון ובניה, וכיוצא באלה.
סוגיה זו עוררה את שאלת הסמכות העניינית: האם תביעה ייצוגית שכזו צריכה להיות מוגשת לבית משפט אזרחי, או שמא לבית המשפט לעניינים מנהליים. שאלה זו לא קיבלה עד היום מענה חד-משמעי בפסיקת בתי המשפט, וכך פוצלו התביעות בין בתי המשפט השונים.
בית המשפט המחוזי קבע כי הסמכות העניינית לדון בתביעה ייצוגית הנוגעת להנגשה הגם שזו מוגשת כנגד רשות מקומית נתונה לבית משפט אזרחי, שכן חובת ההנגשה חלה על הרשויות המקומיות "בכובען האזרחי" ולא "בכובען השלטוני".
סוגיה זו התגלגלה לפתחו של בית המשפט העליון, אשר קיבל את הערעור בקבעו כי הסמכות העניינית לדון בתביעות מעין אלה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים. שאלת הסמכות נדונה בסע' 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים וסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות. סעיפי חוק אלו קובעים ארבעה תנאים. התנאי שעמד במוקד פסק דינו של בית המשפט העליון הינו התנאי הקובע כי התובענה מתבססת על "החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין"
בית המשפט העליון קבע כי החובה להנגיש גנים ציבוריים חלה על רשויות מקומיות מכוח תפקידן הציבורי. לפיכך, הפרת חובת ההנגשה הינה בגדר "החלטה" של רשות מקומית במילוי תפקיד ציבורי על פי דין.
הוא הדין ביחס לסוגיות נוספות הנובעות מחובת ההנגשה, בהן חובת פרסום הסדרי הנגישות, המהווים אף הם חלק מקיום חובותיה של הרשות המקומית במילוי תפקידה הציבורי על פי דין.
משכך, נקבע כי הסמכות לדון בתביעות ייצוגיות כנגד רשויות מקומיות בסוגית ההנגשה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים.
יחד עם זאת, נוכח העובדה כי קיימות בקשות אישור רבות שהינן תלויות ועומדות בבתי משפט שונים, נקבע עוד, משיקולי יעילות וחיסכון בזמן שיפוטי, כי קביעה זו תחול רק ביחס לבקשות אישור אשר תוגשנה לאחר מתן פסק הדין ולא באשר להליכים תלויים ועומדים.
אמנם, ההליך עסק בסוגית הסמכות העניינית, אך ביהמ"ש מצא לנכון להעיר ביחס לאופן ניהול בקשות האישור:
"כפי שצוין לעיל, חטיב ובא-כוחו הגישו עשרות רבות של בקשות אישור "משוכפלות" נגד רשויות שונות בכל רחבי הארץ בטענה כי חטיב ביקש לבקר בגנים הציבוריים הנגישים המצויים בשטחן. מעיון במערכת "נט המשפט" עולה כי חלק מהרשויות שנגדן הוגשו בקשות אישור טענו כי כלל לא קיימים בשטחן גנים ציבוריים. בסופו של יום, לפחות מחצית מתוך 53 בקשות האישור שנכללו בהחלטת בית המשפט המחוזי הסתיימו בהסתלקות מתוגמלת של חטיב מההליך, וכן בתשלום הוצאות משפט לבא-כוחו, על חשבון הקופה הציבורית. על פניו, הדבר מעורר שאלה אם הגשת בקשות אישור מרובות באותו נושא, על ידי אותו עורך דין, והסתלקות מתוגמלת מאותן בקשות מהווה שימוש לרעה במוסד התובענה הייצוגית"
בר"מ 6124/20 מועצה אזורית אור עקיבא ואח' נ' מוהנד חטיב (נבו, פס"ד מיום 22.1.2023).
