הביטוי הידוע "מרוב עצים לא רואים את היער" הינו רלוונטי גם בהקשר של הליך משפטי. דווקא הליך משפטי סבוך, מרובה פרטים, מסמכים ועובדות, טומן בחובו, לעיתים, ראיית מיקרו המקשה על ראיית התמונה הכוללת הנשקפת ממבט רחב יותר.
בפרשת "ניסו שחם" דן בית המשפט העליון בתזה המכונה "תזת הצבירה" – שמשמעותה הינה כי לעיתים ניתן להבין את התמונה רק ממבט כולל ומצטבר הנלמד ממכלול מעשיו של אדם ולא מהתבוננות במעשה הבודד:
"אם נסתכל על כל פגישה ושיחה בנפרד, לא נוכל לעמוד על היקף העיסוק של עובד הציבור בקידום הפרויקט, וכנגזרת מכך על מידת הפסול שבמעשיו. ייתכן שאף לא נבין את ההקשר של המעשה הבודד, שיתגלה לנו רק בצירוף של כל המעשים. במובן הזה, ההסתכלות על כל חלק כשהוא עומד לבדו חוטאת לאמת, ומכאן ההצדקה לקבץ את המעשים יחד".[1]
באותה פרשה, קבע בית המשפט העליון, בדעת רוב, כי הגם שכל אחד ממעשיו של ניצב (בדימוס) שחם לא חצה כשלעצמו את הרף הפלילי, הרי שהצטברותם של המעשים הפסולים יחדיו (באותה פרשה – קיום יחסי מין עם שוטרות) מאפשרת את הרשעתו בעבירה של מרמה והפרת אמונים.
אמנם, לרוב הכמות ניגפת בפני האיכות (quality over quantity), אך לעיתים דווקא הכמות היא שמשפיעה על האיכות עצמה, באופן שבו הכמות לבדה היא שמייצרת את המסה הקריטית הנדרשת. פעמים והשינוי הכמותי מהווה הנקודה הארכימדית המכריעה את הכף. כך הוא בתחומי חיים שונים וכך, כאמור אירע בעניינו של ניצב ניסו שחם, כאשר ריבוי המעשים שביצע, גם אם כל אחד מהם בפני עצמו לא הגיע לרף ה"איכותי" הנדרש, הספיק לצורך הרשעתו בפלילים.
טיעון דומה ל"תזת הצבירה" עלה לפני עת לא ארוכה במסגרת עתירה לבג"ץ שעסקה בתיקונים החוקתיים שחוקקו ב"ממשלת החילופים" (בג"ץ 2905/20). באותה פרשה טענה העותרת, כי כאשר בוחנים מכלול של הסדרים חקיקתיים ואת השפעתם על המשטר החוקתי, הרי שגם אם כל הסדר חקיקתי יכול לעמוד בפני עצמו, הרי שצבר הסדרים חקיקתיים בעייתיים יוצר אפקט מצטבר בלתי חוקתי.
השאלה הנשאלת היא האם טיעונים כגון "תזת הצבירה" הפלילית, או "דוקטרינת האפקט המצטבר" החוקתית, ניתנים ליישום גם במשפט האזרחי?
כך למשל, ייתכן מקרה בו, צד לחוזה נוקט כלפי משנהו בהתנהגויות שיטתיות רבות שייתכן וכל אחת מהן, אם נבחן אותה כאירוע בודד, אינה מקימה עילה של "חוסר תום-לב", אך הצטברות המקרים והישנותם החוזרת עשויה, אם נאמץ את תזת הצבירה, להתגבש לכדי התנהגות כוללת המקימה עילה זו. הוא הדין בעילות חוזיות הנוגעות לפגמים בכריתה כגון הטעיה, כפיה ועושק, או עילות נזיקיות כדוגמת עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה.
לטעמי, אין כל הכרח לתחום את תזת הצבירה או את דוקטרינת האפקט המצטבר לתחומיהן של המשפט הפלילי והחוקתי. אדרבה, דווקא יישום תזת הצבירה במשפט הפלילי זכה לביקורת, שכן מדובר בעיקרון אמורפי אשר יכול וסותר את "עקרון החוקיות" הקובע כי "אין עונשין אלא אם כן מזהירין". בשל טעם זה, ישנם הסבורים כי קשה להצדיק ענישה של אדם אשר כל אחד ואחד ממעשיו אינם בגדר עבירה ורק הצטברותם יחד מצטרפת לפסיפס היוצר מעשה עבירה ("Actus reus") פלילי (לא בכדי, דעת המיעוט בפרשת שחם סברה כי אין לאמץ את תזת הצבירה במשפט הפלילי).
כך או כך, ניתן בהחלט ליישם עקרונות כמותיים מעין אלה, באנלוגיה, גם במשפט האזרחי. יחד עם זאת, נראה כי הקושי הניצב בפני בית המשפט ביישום עקרון זה, הן במשפט הפלילי והן במשפט האזרחי, נעוץ באיתור המקרים המתאימים בהם הכמות כשלעצמה מייצרת את נקודת שיווי המשקל המתאימה לקיומה של העבירה הפלילית או העוולה האזרחית.
[1] רע"פ 6477/20 שחם נ' מדינת ישראל, נבו, 15.11.2021.
המאמר נכתב ע"י עו"ד מתן פריידין – המתמחה בתביעות ייצוגיות, ליטיגציה מסחרית וסכסוכי ירושה
